yonek dvash, 2017

יונק דבש, גלריה אינדי, 2017

יונק דבש

PDP #44

אינדי, גלריה שיתופית לצילום

13-15.7.2017

PDP הוא פורמט תערוכה לסופשבוע שבאמצעותו גלריה אינדי מארחת צלמות וצלמים. מגבלת הזמן היא הזמנה עבורם ליצור משהו נסיוני. שם סדרת התערוכות Push Da Pins מייצג את אופן התליה הארעי וההחלטי לרגע זה, בסיכות הננעצות לנייר הצילום ולקיר הגבס. התערוכה הנוכחית - יונק דבש - מבקשת להמשיך את תנועת הנעיצה ולדקור. דקירה המתעקשת לגעת במקומות בהם הרצונות מתנגשים, מאותגרים ותובעת התייחסות לרגעי מפתח קשים, שהם מהותו של היומיום. אך דקירה שיש לה גם עמדה ממתנת של קבלה, ועל כן שיוט הולך וחוזר בין פגיעה לרכות. "אפילו במקומות שגוף נוגע בגוף יש איזשהו רווח, נסיון לתפוס משהו." המרחק בין הכוונה למימוש מצומצם מעצם ההגדרה, והנסיון לאחוז דבר מה מקבל מקום מכובד. הידיעה כי חלק בתהליך טרם הושלם כוללת כנות אודות החספוס שנותר. ויתור על חיפוש שחותר לדיוק ובהירות האמירה

כאפיון הטבוע בה התערוכה מקיפה עצמה בדימויים של חלקי גוף וטבע. "טבע כמקום המשמש מפתח להבין, לפענח." "ולכאן נכנסים גם הפרחים שהם אינם תולדה של הראש." העבודות נושאות עצמו באופן הנוסך שקט מסוים. יש בהן עמידה המתמודדת עם הצדקה עצמית. עמידה מאופקת המתחככת לעתים במלאות העומדת להתפקע. מחוות פתוחות ושותקות. פתוחות לביטוי שמעז לערער את עצמו, בוחן את עצמו ומטיל ספק, גם אם ספק קל, בבחירות שאנו עושים, בעמדות שלנו. דרך מעשה שמייצר סיטואציה המאפשרת התבוננות על זכרונות נאספים, ילדות במבט לאחור, התגבשות עמדות משפחתיות ועצמאיות. "אצלי זו שאלה, משאלה. הרס מול יצירה. ילד הוא יצירה." "אני בדיוק אוספת." מחשבות שכלתניות ותחושות בטן מתנקזות למהלך שהוא מעין הכנסת אורחים לחיים המתנהלים ההופכים ליצירה. התכוונות ופניה אל משהו שהוא מחוצה לי, על מנת להכניס אותו פנימה. כאילו הוא אני. להעניק לו את המעמד שאני נותן לעצמי

עבודותיו של אייל דינר מעבירות אצבע מורה על מהלך חיים. שיקוף מצב תודעה בנקודת זמן. בתערוכה מוצגות עבודות משתי סדרות העוסקות בדימוי המקלט בקיבוץ וחוויית הגדילה לצידו, בתפיסת העצמי כגבר וכילד, מחשבות על אבהות. רצף הדימויים יוצר לידה גברית אפופת תכריכים. החיבור לאדמה מבטא טבע כנוכחות מסייעת התורמת לנסח פרספקטיבה, ומשמשת נוף, רקע ודמות. הבוץ בידיים האוחזות בגופו של הבן; הרגבים החודרים בין האצבעות; הזרדים הנעוצים בחזה, פגיעה שהופכת את הגוף ואת הצילום המטופל לנוף; על גג המקלט (שצידו החשוף משמש מגרש משחקים לילדים), דמות שכובה מכוסה וקווי גופה מצטיירים מבעד לבד. עבודת הוידאו מתרחקת מהמציאות המכבידה, ומעוררת פנטזיה וחלום בהקיץ, כמו שיר הערש העוטף תכנים אלימים במוזיקה שלווה. הידיים מנענעות את דלת המקלט בכפפות המנתקות אותן ממגען החם ונעות בין אופל לכרבול. בשירת האב-שיהיה, מלים מתחלפות בתוך רצף המקור, כדרכו של האב-הקיים, השיבוש הופך לשפה משותפת

עבודותיה של דליה גוטליב משלבות לתוכן הומור וכאב. היא מטמינה קלמנטינה, חלה וכריות תחת חולצתה ומדמה הריון; מאזנת אהיל מנורה על ראשה, משל היתה אטלס הנושאת את כיפת השמיים. הצילומים מייצרים סביבת מעין חלום, אך בא בעת מופשל החלום מאופיו הדמיוני להערה מפוכחת. מונחים על ידי אינטואיציה הם מערבבים חי ודומם ומייצרים בהם שעטנז. המטענים התרבותיים שבחפצים מתעוררים לחיים ואילו החיים כמו הופכים לפסל. הצילומים צומחים מבפנים. שמלת בובה זרוקה על פריחת הסחלב, ענבים עטופים/דחוסים בשקיק גרביון על שיש, פריחת פלסטיק בכדי חרסינה. הסלון אותו סלון, נוספו תמונות על הקיר וילדים בבית. שניים מהתצלומים שבתערוכה נערכו בבית הוריה, גוטליב מתייחסת אליהם כאל נסיון מרד של בת הזקונים המייצרת מערבולת קטנה. קו החוזר בצילומיה שרובם מהווים סיטואציה (מערבולת) בבימוי עצמי, משפחתי או של חפצים, והם מהפך ממוקד שבסוף מעשה מפנה עצמו לסדר הקיים

עבודותיה של מלי דה-קאלו מתבוננות במקטעי משפחות. סיפורים של אנשים שחייהם שזורים יחד. ויחד הם מגלים מי הם, "כיחידים אך גם כיחידה משפחתית", ויחד הם חיים ומתמודדים. הצילומים בתערוכה, כמו האנשים המוצגים בהם, שייכים ולקוחים מסדרות רחבות יותר. בתצלומים נראים בני משפחתה של האמנית: בחורה, שהיא בת ודמותה משתקפת בפני השולחן. פניה קטועות באשליה האופטית כמו עצם בגרונה; דיוקן כהה שקט ונוקב; אב ובן ואב ובת בסיטואציה הנפרשת על קשת רגשות שבין מטריד, פגיע, מצחיק, ובעיקר אישי ולא פתור. בהמשך לחוויה המשפחתית תצלום נוף מרהיב קטן מידות, מזכרת לתחושת ההתפעמות של אז, שאינה מנסה להתל ולעורר את תחושת ההמצאות הנמשכת שם. עבודת וידאו מגוללת סיפור מסוים של משפחה המתארת צילום משפחתי. איננו רואים את הצילום המדובר, אך נחשפים למורכבות הבין-דורית. התיאורים הספציפיים חושפים מבט כולל על חיי משפחה ובית. הקירבה הכרוכה ברצון להגן על ילדינו, והמורכבות של הגנתם גם מפנינו אנו. אינטימיות והזדהות השורה בין הורה וילד, ומבט עורג, שהטלת אור עליו מפרה את האיזון הפנימי וחושפת מיניות פוטנציאלית שעוברת כהרף עין מהורה לילד

עבודותיה של נעמי סלייני נוצרו מחומרים עמם היא באה במגע ביומיום. באמצעותם היא עוסקת בנשיות, בפגיעות של נשים, ומדגישה את ההבדל שבין פגיעות כתכונת אישיות לפגיעה כתיאור מצב. סלייני נעה בין מחשבה לאינטואיציה ובין השפעתו של החומר עליה והשפעתה עליו. נקודת המוצא לעבודות היתה 'האמזונה הפצועה', דימוי פסל יווני שסגנונו הקלאסי לא מפגין את כאב הפציעה, ובוחר לייצג את דמותה המיתית של האשה הלוחמת כפצועה. האלמנטים הבנויים יחד לכדי עבודות וביטוי נוצרים בתוכם תנופה. עשייה. צמיחה. תנופת הנפת גרזן המונצח בשיש. במרכז הגלריה טוטם מורכב דליים. על משטח שקוף הציבה משקולת סידור פרחים יפנית, השומרת על זקיפות קומת הגבעול, ותליון שרשרת ובו מקום לשתי תמונות לשאתן קרוב ללב. שני אלמנטים אלו ריקים מפריחה ומדמויות, אך משמעותם עבורה מותירה בהם אנרגיה מוחשית. ישנה תנועה הבאה לידי ביטוי באנימציה האטית המפורקת לתצלומים עוקבים "כמו פרח נושר שאוסף אתו את הדימוי"; הסחלב הניזון מכוס המים, עד שינבל בה; 'שלוש הגרציות', אלות החן, היופי והפיריון במיתולוגיה היוונית, מוצגות מלפנים ומאחור במתקן להרחקת יונים, כשהן פצועות מפגעי הזמן; האבולוציה החומרית מן השיש למשטח הטפט המייצג את החומר, עמידותו של ענף הציקס על עלעליו הכפופים

התערוכה יונק דבש היא עוברת אורח. מתארחת בזק ומארחת לרגע. ככזו היא פותחת את הלב, שכבר נפתח ומציג עצמו כפי שהוא. כולל אחורי הקלעים הנגלים. פתיחות שלא חפה מאי דיוקים. השאיפות המתנסחות מייצרות אפשרות לעצור לכבוד רגע של הווה. שלא מתיימר להצדיק עצמו אלא לתת ביטוי לרגע, לאמירה משוחררת

 

גילי זיידמן-גלים

 
3gracesweb.jpg

שלושת הגרציות, דיפטיך מוחזק במתקן להרחקת יונים

120xענף ציקס של טאפט שייש, 0.80

amzona-animation-web.jpg

פריימים מתוך האנימציה הקינטית, האמאזונה הפצועה

סחלב-על-עץ.jpg

טוטם, פרח סחלב בכוס מים